אוחנה שרלי נ' עו"ד גדעון פנר

פסק דין

עניינה של התביעה שלפניי השבת שכ"ט עו"ד ותשלום בגין נזק שנגרם עקב חריגה של עו"ד משליחותו כלפי לקוחו בעת שהגיע להסכם פשרה עם הצד שכנגד בניגוד לדעתו של הלקוח.

1.הנתבע הינו עו"ד בעיסוקו.

התובע, יחד עם אשתו באותה עת, שכרו את שירותיו של הנתבע על מנת שייצג אותם ואת בתם הקטינה בתביעת נזקי גוף שעניינה רשלנות רפואית בלידתה של הבת הקטינה.

בשלב מסויים של ניהול ההליך, בישיבה שנקבעה לשמיעת הראיות ובתיווכו של בית המשפט, הגיעו הצדדים שם להסכמה בדבר סילוק התביעה, הסכמה הכפופה לאישור הנתבעת שם, כאשר הסכמה זו כללה תשלום פיצויים בשיעור של 200,000 ₪ לתובע, בגין הנזקים הישירים שנגרמו לו כתוצאה מהטיפול בקטינה, אשר נולדה עם הגבלות תפקודיות קשות.

2.לאחר הדיון בבית המשפט פנה התובע אל הנתבע וביקש ממנו לקבוע כתנאי בהסכם הפשרה, כי יהיה מעורב בניהול חשבון הקטינה, כאשר צורך זה עלה בשל העובדה שבני הזוג, הורי הקטינה, התגרשו בינתיים. התובע הפנה את דרישתו של הנתבע לאם הקטינה, הגב' רחל אוחנה וזו הביעה התנגדותה לדרישה זו, תוך שהיא מציינת, כי אם יעמוד התובע על דרישתו, לא תסכים היא להעביר לידיו את הסכום של 200,000 ₪ שהוסכם כי יועברו לידי התובע מכספי הפיצויים.

לאור המחלוקת האמורה בין הורי הקטינה, סירבו ההורים, כל אחד משיקוליו הוא לחתום על שטרי הפטור לפי הסכם הפשרה.

לאור האמור, נקבע מועד לשמיעת הראיות בתובענה, אך יום קודם שמיעת הראיות חתם הנתבע בשם ההורים על שטרי הפטור על פי ייפוי הכוח שנתנו בידיו והגישו לבית המשפט המחוזי אשר נתן לו תוקף של פסק דין.

3.במסגרת התביעה שלפניי טוען התובע, כי הנתבע חרג מההרשאה שניתנה לו על פי יפוי הכוח שהופקד בידיו והגם שניתנה לו הוראה מפורשת שלא לחתום על הסכם הפשרה, חתם על ההסכם. כן טוען התובע, כי במעשיו עבר הנתבע על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

התובע עתר לחייב את הנתבע לשלם לו את הסך של 200,000 ₪ אשר לא הועברו לידיו בהסכם הפשרה וכן את שכ"ט עוה"ד שגבה הנתבע בגין סכום זה וכן עתר לתשלום נוסף של 50,000 ₪ בגין נזקים נוספים שנגרמו לו.

4.מלכתחילה הוגשה התביעה שלפניי נגד הנתבע וכן נגד הגרושה והקטינה.

היות והתביעה נגד האשה והבת הינה בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, נמחקה התביעה נגד הנתבעות כאן והתנהל הליך בבית המשפט לענייני משפחה.

במסגרת אותו הליך הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה במקום הסכום של 200,000 ₪ יועבר לתובע סכום של 100,000 ₪ וכן ניתנו הוראות בדבר העברת כספים נוספים, כמו לצורך רכישת דירה על שם הקטינה. כמו כן הושגה במסגרת אותו הליך הסכמה הנוגעת לניהול חשבון הקטינה.

היות שכך, העמיד התובע את תביעתו שלפניי על תשלום שכ"ט עוה"ד שנגבה בגין הסכום של 200,000 ₪ וכן על סכום נוסף של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש, הוצאות ותשלום שכ"ט עו"ד.

5.הנתבע טוען, כי חתימתו על הסכם הפשרה נעשתה כיוון שראה לנגד עיניו את טובת הקטינה, היות והבין כי קיים סיכון של ממש בניהול ההליך המשפטי, הן בשל סיכוייה של התביעה לגופו של עניין והן בשל תוחלת חייה הקצרה של הקטינה. בנוסף, ראה התובע, כי שיעורי הריבית הולכים ופוחתים באותה עת ולכן הבין, כי אם לא יחתם הסכם הפשרה באופן מיידי, תפסיד הקטינה גם את שיעורי הריבית אותם יכולה היתה לקבל בגין כספי הפיצויים.

הנתבע טוען, כי בני הזוג יכולים היו להגיע להסכמות ביניהם לאחר סיום התיק בפשרה, כפי שבפועל נעשה על ידם ולכן לא קיפח אותם בעצם החתימה על הסכם הפשרה.

6.למעשה, במסגרת הדיון בתובענה לפניי, אין מחלוקת עובדתית של ממש בין הצדדים, כאשר הנתבע מאשר כי פעל בניגוד להוראת התובע בעת שחתם על הסכם הפשרה, כשבאותה עת התובע אף היה מיוצג על ידי עו"ד נוסף על מנת להגן על האינטרסים שלו מול גרושתו בניהול הליך המשא ומתן לפשרה.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם היה רשאי הנתבע לפעול כשם שפעל ואם אמנם עשה כן, האם נגרם לתובע נזק ומה שיעורו.

7.לאחר ששמעתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע אמנם חרג מההרשאה שניתנה לו על ידי לקוחו בעת שחתם על הסכם הפשרה.

בדיעבד (ואף מלכתחילה) אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם הפשרה שהושג הוא הסכם ראוי ונכון וגם בני הזוג שניהם הסכימו לו, כאשר בפועל, במועד בו הוסכם על סכום הפיצויים הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסדר הכפוף לאישור הנתבעת, כך שאישורה של הנתבעת עצמו היה בו כדי להביא לכריתתו של הסכם. באותו דיון, נרשמה הסכמתם המפורשת של בני הזוג לפשרה ולהעברת הסכום של 200,000 ₪ לידי התובע. אלא שבשל מחלוקות בין בני הזוג, שאינן נוגעות לקטינה, כל אחד מהם סירב לחתום על שטרי הפטור המהווים חלק מהסכם הפשרה ובכך חזרו בהם למעשה מהסכמה מפורשת שניתנה על ידם.